לפעמים נדמה שהריב התחיל בגלל הכלים בכיור, הודעה שלא נענתה או ויכוח על שעת ההשכבה של הילדים. אבל בתוך דקות הנושא משתנה. כבר לא מדברים רק על מה שקרה היום, אלא על כל הפעמים שבהן אחד מבני הזוג הרגיש לבד, לא מובן או לא חשוב; ועל כל הפעמים שבהן האחר הרגיש מותקף, נשפט או לא מספיק טוב.
כך זוגות מוצאים את עצמם חוזרים שוב ושוב אל אותו ריב, גם כאשר הפרטים משתנים. אחד מבקש לדבר עכשיו, האחר זקוק למרחק. אחת מנסה להסביר עד שיבינו אותה, האחר שותק או מתגונן. ככל שאחד מגביר את עוצמת הפנייה, האחר נסוג יותר — וככל שהוא נסוג, הצורך להגיע אליו נעשה דחוף יותר.
ברגעים כאלה קל לראות את בן או בת הזוג כבעיה. קשה יותר לזהות ששני האנשים כבר נלכדו בתוך מעגל שמפעיל את שניהם.
לא כל מחלוקת זוגית ניתנת לפתרון
אחד הממצאים המזוהים עם מחקריו של ג׳ון גוטמן הוא שכ־69% מהקונפליקטים בזוגיות עוסקים בנושאים מתמשכים, שאינם נפתרים באופן מלא. אלה עשויים להיות הבדלים בצורך בקרבה ובמרחב אישי, ביחס לכסף, בסדר ובארגון, בקשר עם המשפחה המורחבת, בחלוקת האחריות או באופן שבו כל אחד מבני הזוג מתמודד עם לחץ.
המשמעות אינה שרוב הקשיים הזוגיים חסרי תקווה, וגם לא שאין טעם לנסות להגיע להסכמות. היא מצביעה על כך שהמטרה אינה תמיד להעלים את ההבדל. לעיתים השאלה החשובה יותר היא האם בני הזוג יכולים לדבר עליו בלי להגיע שוב למבוי סתום; האם אפשר לנהל משא ומתן, להתגמש במקומות מסוימים ולתת מקום לכך שבמקומות אחרים יישאר ביניהם פער.
זוגיות אינה דורשת משני אנשים להפוך לדומים. היא דורשת מהם למצוא דרך לחיות עם ההבדלים בלי שכל הבדל יתפרש כאיום על הקשר.
מתחת לריב נמצא לעיתים פחד
בטיפול זוגי ממוקד רגש, EFT, מתבוננים בריב לא רק דרך הדברים שנאמרים, אלא גם דרך המעגל שנוצר בין בני הזוג והרגשות שמניעים אותו.
כאשר תחושת הביטחון בקשר מתערערת, כל אחד עשוי לנסות להגן על עצמו בדרך אחרת. עבור אדם אחד, מרחק או שתיקה של בן הזוג עלולים לעורר פחד מדחייה, מנטישה או מכך שהקשר אינו חשוב מספיק. הוא עשוי להגיב בדרישה, בביקורת, בשאלות חוזרות או בניסיון להשיג קרבה מידית.
עבור האחר, העוצמה הזו עלולה להיחוות כביקורת, כדרישה שאין אפשרות לעמוד בה או כסכנה לאבד את המרחב האישי. הוא עשוי להתגונן, להסתגר, לשנות נושא או להתרחק.
התגובות שונות, אבל לעיתים שתיהן נועדו להתמודד עם איום רגשי. הבעיה היא שכל תגובה מאשרת את החשש של האחר: ההתרחקות מעצימה את החרדה מפני אובדן הקשר, והרדיפה מעצימה את תחושת הלחץ והרצון להתרחק. כך המעגל מזין את עצמו. בגישת EFT מתייחסים לדפוס החוזר הזה כאל מוקד העבודה, במקום למקם את הבעיה באחד מבני הזוג.
לא בכל זוג נמצא חלוקה קבועה של מי שרודף ומי שמתרחק. התפקידים עשויים להתחלף בין נושאים ובין תקופות. אדם יכול לחשוש מאוד מנטישה בתחום אחד, ובתחום אחר להרגיש שהקרבה חונקת או תובענית מדי. אין כאן תווית שמסבירה אדם שלם, אלא ניסיון להבין מה קורה לשני אנשים כאשר הקשר ביניהם נחווה לרגע כלא בטוח.
ומה קורה כשלא רבים?
ההתמקדות בריבים עלולה ליצור רושם שאיכותה של זוגיות נקבעת בעיקר ברגעים הקשים. אבל לא פחות חשוב לשאול מה מתרחש בשעות, בימים ובשבועות שבהם אין קונפליקט גלוי.
אפשר לחשוב על הקשר כעל מיכל רגשי. כאשר הוא מתמלא לאורך זמן בקשב, בהתעניינות, בחיבה ובהכרה, יש לבני הזוג יותר מרחב להתמודד גם עם אכזבה, כעס או אי־הסכמה. כאשר הוא נותר ריק, כל הערה עלולה להישמע כביקורת נוספת, וכל התרחקות קטנה עלולה להיחוות כהוכחה לכך שמשהו בקשר נשחק.
המיכל הזה אינו מתמלא בהכרח באמצעות חופשות, מחוות גדולות או שיחות עומק ארוכות. פעמים רבות הוא מתמלא דווקא ברגעים שקל לפספס: להרים את המבט כאשר בן הזוג מדבר, לשאול איך עברה פגישה חשובה ולזכור להקשיב לתשובה, להכין כוס קפה, לגעת בכתף בדרך החוצה, לשלוח הודעה באמצע היום או להכיר בכך שהשבוע היה קשה במיוחד.
אלה אינן פעולות דרמטיות. חשיבותן נובעת מכך שהן מעבירות שוב ושוב מסר פשוט: הבחנתי בך. מה שקורה לך מעניין אותי. גם בתוך העומס, הקשר בינינו נוכח.
בכתיבתו על "החשבון הרגשי", גוטמן מדגיש את ההצטברות של רגעים יומיומיים שבהם בני זוג פונים זה אל זה ונענים לפנייה. המחוות הקטנות אינן מונעות קונפליקטים, אבל הן עשויות להשפיע על האופן שבו בני הזוג מפרשים זה את זה ועל יכולתם להתאושש לאחר פגיעה.
מה משמעות היחס של 5:1?
ממצא מוכר נוסף מעבודתם של גוטמן ורוברט לוונסון מתייחס לאיזון בין אינטראקציות חיוביות לשליליות בזמן קונפליקט. אצל זוגות יציבים ומסופקים נצפה בקירוב יחס של חמש אינטראקציות חיוביות או ניטרליות לכל אינטראקציה שלילית. מחוץ למצבי קונפליקט תואר במחקריהם ובכתיבתם המקצועית מאזן חיובי אף יותר.
אין הכוונה לכך שלאחר כל ביקורת צריך לתת חמש מחמאות, או שעל בני זוג לנהל טבלה ולספור תגובות. היחס מתאר אקלים רגשי. גם בתוך שיחה קשה יכולה להיות נוכחות חיובית: ניסיון להבין, הנהון, הומור שאינו מבטל את הכאב, לקיחת אחריות, הסכמה עם חלק מדברי האחר, הבעת חיבה או אמירה כמו "אני כועס, אבל אני רוצה שנצליח לדבר על זה".
אינטראקציה חיובית אינה מחיקה של הקונפליקט ואינה דרישה להיות נעימים בכל מחיר. היא יכולה להתקיים לצד כעס ואכזבה. משמעותה היא שהקשר אינו נעלם לחלוטין גם כשהפער נעשה גלוי.
כאשר המיכל הזוגי מלא יחסית, קל יותר לזהות ניסיון פיוס ולהאמין שהוא כן. כאשר הוא מרוקן לאורך זמן, גם מחווה טובה עלולה לעורר חשד או להיתפס כמאוחרת מדי. לכן העבודה על זוגיות אינה מתחילה ונגמרת בשאלה כיצד לריב נכון. היא מתרחשת גם באופן שבו בני הזוג פוגשים זה את זה ביום רגיל.
לא לפתור את האדם שמולנו
בריבים חוזרים, בני זוג מנסים לעיתים לשכנע זה את זה להשתנות: להיות פחות רגישים, פחות מרוחקים, יותר מסודרים, יותר ספונטניים, לדבר יותר או לדרוש פחות. אך ככל שהמאמץ לשנות את האחר נעשה נוקשה יותר, הוא עלול לחזק את התחושה שאין בקשר מקום למי שהוא.
עבודה זוגית אינה בהכרח ניסיון לפתור כל מחלוקת. אפשר לעבוד על זיהוי המעגל לפני שהוא משתלט על השיחה; להבין מה כל אחד מנסה להשיג או למנוע; לתת מילים לרגשות שקשה לבטא בזמן אמת; ולפתח דרכים נוספות לבקש קרבה, להציב גבול, לקחת מרחק או לחזור לקשר.
לפעמים השינוי מתחיל כאשר בני הזוג יכולים לומר: הנה שוב המעגל שלנו. הוא מוכר לשנינו. איש מאיתנו אינו יוצר אותו לבדו, אבל לשנינו יכולה להיות השפעה על האופן שבו הוא ממשיך.
ההבדלים לא בהכרח ייעלמו. גם הריב עשוי לחזור. אבל הוא אינו חייב לחזור תמיד באותה צורה, ואינו חייב להשאיר אחריו את אותה בדידות.